אלהשלמון נ' ענבי הנגב המערבי בע"מ ואח'

החלטה

1.עיינתי בכתבי הטענות השונים הקשורים עם הבקשה להפקדת ערובה (לרבות הבקשה להשיב לתגובת התובע) להבטחת הוצאות הנתבעות, ושוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מתווה את נקודת המוצא, כשבבחינת האפשרות לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. לא פעם הובהרו בפסיקת בתי המשפט מכלול השיקולים שיש לבחון בבקשות כגון דא. בעוד, שבתובע תושב ישראל, ככלל, נודעת נפקות רבה לזכות הגישה לערכאות ולזכות הקניין של תובע, והנטייה לחייבו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הצד שכנגד מצומצמת עד מאד, נקודת האיזון כאשר בתושב האזור עסקינן שונה, שכן במקרה זה גם שיקולים הנעוצים באפשרויות של אכיפה עתידית באים לכלל ביטוי, עת מוחזק תושב האזור כמי שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט [בהקשר זה השוו, למשל, רע"א 2310/0 אבו קבע נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 27.6.10)].

יחד עם זאת, אין בהיותו של תובע תושב האזור כדי להוביל למסקנה, לפיה בכל מקרה ומקרה יחוב תושב האזור – אינהרנטית – בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. הלכה למעשה, מקום מושבו של התובע הינו אך אחד השיקולים שיש לבחון, ולצידו, בין היתר, על בית המשפט לבחון, ככל הניתן, את סיכויי התביעה ואת מצבו הכלכלי של התובע, והשלכתו על האינטרסים של הצדדים שניהם [בהקשרים אלה השוו, בין היתר: עניין אבו קבע לעיל, בר"ע (י-ם) 308/08 מדינת ישראל נ' סבאח (מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.2.08), ת.א (י-ם) 44905-08-10 עבד ארחמאן נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 01.05.11), ת.א (י-ם) 13502-11-11 עבד אלסלאם נ' ש.כ תומר השקעות ובניין בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 10.9.13), ת.א (י-ם) 41619-02-12 חושיה נ' אחים טהה בניין והנדסה בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 11.9.13), והאסמכתאות בהם].

לא ניתן לומר כי סיכויי התביעה קלושים, שעה שגם אם אניח ששאלת החבות לענייננו טעונה בירור (כטענת הנתבעות, מעסיקתו הנטענת של התובע ומבטחתה), עדיין סיפור המעשה העובדתי המגולל בכתב התביעה מצדיק בירור ראייתי של ממש. טענת התובע שלא נסתרה בדבר מצבו הכלכלי הקשה מעמידה, ולו בשלב זה, את זכות הגישה לערכאות בעניינו בעדיפות מפני האינטרס של הנתבעות לאכיפה פוטנציאלית של הוצאותיהן (ויוער, כי בניגוד לטענתן, אכיפה בשטחי איו"ש, במובחן למשל משטחה אזח"ע, איננה בלתי אפשרית, גם אם קשה אמנם). הדבר נכון במיוחד שעה שלכל הפחות חלק ניכר מהוצאות הנתבעות בהליכים הטרומיים – קרי, הגשת כתב הגנה כמו גם הגשת חוות דעת רפואית מטעמן – כבר הוצא.

בנסיבות אלה, אין די במקום מושבו של התובע גרידא כדי להוביל למסקנה שיש לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעות ולפיכך איני נעתר לבקשתן.

לנוכח המחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים ולאחר שניתנה לצדדים האפשרות להודיע עמדתם בעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי יש למנות מומחה מטעם בית המשפט לצורך בחינת שיעור נכותו של התובע. לפיכך אני ממנה את ד"ר מנחם גרוס מבי"ח הדסה עין כרם כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום רפואת אף אוזן גרון. על המינוי יחולו הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), ובכלל זה הוראת תקנה 130 (ב) לתקנות.

2.הצדדים ישאו בשכ"ט המומחה בסך 4,000 ₪ ומע"מ בחלקים שווים וכמימון ביניים. כל אחד מהצדדים ישלם ישירות למומחה את חלקו בשכר תוך 30 יום ולאחר קבלת דרישת תשלום אשר תומצא לאלתר לצדדים.

המומחה יחל במלאכתו לאחר קבלת מלוא השכר.

3.הצדדים יפנו למומחה ישירות וימציאו לו מלוא התיעוד הרפואי שברשותם, ובכלל זה חוות-דעת המומחים.

4.חוות-הדעת תומצא לבית המשפט עד ליום 15.5.14.

5.המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ד שבט תשע"ד, 15 ינואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: